תודה אבא ! אמא ! סבא ! סבתא !
את הטור הנוכחי
אני כותב בבית החולים הרצפלד בו מאושפז אבא שלי שאול בן ה- 92.
אני נזכר איך אבא
ואמא שלי הסבים של ליאור שאול ודולי טיפלו בליאור . איך הם הכילו אותו והבינו אותו
. איך קיבלו אותו באהבה עילאית ונתנו לו את החום והחיבוק שהוא היה צריך.
כשליאור היה כבן
שנתיים הוא אובחן כאוטיסט . עם האבחנה הרגשנו שהשמיים נפלו . חווינו רעידת אדמה
,חווינו משבר עמוק , היה קשה לעכל את הבשורה , היה קשה להבין , לקלוט להפנים.
השנים הראשונות היו מתסכלות הרגשנו חוסר אונים. היה לחץ . היה כאב סבל
.דיכאון . בכינו הרבה . היו הרבה טיפולים לליאור , היו ריצות לרופאים ולמטפלים פארה
רפואיים . אנרגיות עצומות. היו התמודדויות עם מערכות, עם החברה עם טיפולים , עם
ליאור. היה קשה . הרבה רגשות היו מעורבים בתהליך.
היום ליד מיטת
אבי אני שואל את עצמי מה הרגישו ההורים שלי באותו זמן ? איך הרגישה שרה?
האימא של זאבה .
מה מרגישים
הסבים ? חשבתם על זה פעם ? מה עובר על הסבים של הילדים עם הצרכים המיוחדים . איך
זה להיות סבא או סבתא לנכד שונה, אחר , חריג ? נכד שלא כמו כולם ? היום שאני עצמי סבא
לשלוש נכדות מדהימות אני יודע קצת להגיד.
אין לי ספק , גם
הסבים לנכדים עם מוגבלויות חווים משבר , גם הם מרגישים שמשהו אחר שונה קרה .
לא לנכד הזה הם ייחלו . גם הם חושבים למה זה קרה לבן שלנו ? למה זה קרה לבת שלנו ?
למה זה קרה לנו ? למה אנחנו צריכים לראות את הילדים שלנו קורעים תחת העומס הזה ,
העומס הרגשי .העומס הכלכלי,
הלחץ . הסבים עוברים משבר לא קטן ברגע שנולד להם נכד
או נכדה בעלי צרכים מיוחדים.
הסבים והסבתות סובלים
שבעתיים . מצד אחד הם סובלים מלראות
את ליאור הנכד שלהם עם הצרכים המיוחדים והקשיים שלו ומצד שני הם
סובלים מלראות את אותי ואת זאבה נאנקים ,
נאנחים , מתמודדים , משוועים לעזרה . קשה גם להם . הם צריכים לדאוג להוויה של עצמם
, להיות חזקים , לא להישבר , לדאוג לי ולזאבה , לדאוג לליאור. הם מרגישים חלק מאתנו
.לפעמים הם מרגישים חוסר אונים . רוצים לעזור ולא יודעים איך ? הם מרגישים
אחריות .
איך הסבים וסבתות
מתמודדים ? איך הם שומרים על שפיות ומתפקדים בתוך כל המרוץ המטורף ?
הורי הנפלאים
והאימא המקסימה של זאבה - כל אחד עזר ותמך בדרכו שלו.
הורי הלכו
(כמונו) לקבוצת תמיכה שארגנה אלו"ט (העמותה לילדים אוטיסטים.).
הם השתתפו ב- 10 פגישות שנערכו ברמת גן יחד עם
עוד סבים. הם למדו על האוטיזם, הם שיתפו בקבוצה בלחצים בכאבים , הם שאלו
שאלות וקיבלו תשובות. הם התחזקו . הם הבינו טוב יותר מה זה האוטיזם שיש לליאור ,
נכדם השישי.
הורי, הסבים של
ליאור, אחרי שעברו את שלב ההתכחשות - קיבלו את ליאור כמו שהוא . הם היו
מסוגלים לקחת אותו אליהם הביתה , לשחק איתו , להאכיל , אותו , לקלח אותו , הם
הצליחו להכיל את כל ההתנהגויות המוזרות של ליאור . הם עזרו לנו המון ואפשרו לנו
קצת מנוחה ושקט . הם היו מדהימים ( גם היום הם מדהימים ) . נראה כאילו הכל
אפשרי עבורם . הם טיפלו בליאור כאילו היה בנם . אפילו כשהיו בגיל 83 הם לקחו את
ליאור לכמה ימים כדי לאפשר לנו חופשה ומנוחה . ליאור מאד אהב ללכת אליהם . גם היום
הוא אוהב ללכת אליהם . הם סבים מיוחדים מאד . אני מאחל להם אריכות ימים ומודה להם
על מי שהם .
אני אוהב אתכם מאד אבא ואימא
,אין עליכם אתם גדולים מהחיים ! תבורכו.
שרה , האמא של
זאבה הסבתא השנייה של ליאור לא הלכה לקבוצות תמיכה וגם לא יכלה לקחת את ליאור אליה
הביתה. אבל היא עזרה ותמכה בדרכה שלה . עם
הרבה שיחות העצמה וחיזוק ועם הרבה חום ואהבה. תבורכי שרה . אוהבים אותך מאד . את
גדולה מהחיים .!
כן כל סבא וסבתא
מתמודדים גם הם עם העובדה שיש להם נכד מיוחד , שונה. לנו הייתה זכות גדולה להיות
הילדים של שאול דולי שרה ויוסף ז"ל. לליאור וספי האח של ליאור יש זכות גדולה
להיות הנכדים שלהם . מבורכים אנחנו !
תודה אבא, תודה
אמא ! תודה שרה ,תודה יוסף. תודה על כל מה שלי נתתם . תודה .
אוהב אתכם מאד !
אתם
מוזמנים להוקיר ולהודות לסבים . לא לשפוט אף אחד עם הוא עוזר פחות או יותר . זה
מאד אישי וכל אחד לפי דרכו .
טורים נוספים שכתבתי
אתם יכולים לקרוא בקישור : http://anivelior.blogspot.co.il/
