תודה אבא ! אמא ! סבא ! סבתא !
את הטור הנוכחי
אני כותב בבית החולים הרצפלד בו מאושפז אבא שלי שאול בן ה- 92.
אני נזכר איך אבא
ואמא שלי הסבים של ליאור שאול ודולי טיפלו בליאור . איך הם הכילו אותו והבינו אותו
. איך קיבלו אותו באהבה עילאית ונתנו לו את החום והחיבוק שהוא היה צריך.
כשליאור היה כבן
שנתיים הוא אובחן כאוטיסט . עם האבחנה הרגשנו שהשמיים נפלו . חווינו רעידת אדמה
,חווינו משבר עמוק , היה קשה לעכל את הבשורה , היה קשה להבין , לקלוט להפנים.
השנים הראשונות היו מתסכלות הרגשנו חוסר אונים. היה לחץ . היה כאב סבל
.דיכאון . בכינו הרבה . היו הרבה טיפולים לליאור , היו ריצות לרופאים ולמטפלים פארה
רפואיים . אנרגיות עצומות. היו התמודדויות עם מערכות, עם החברה עם טיפולים , עם
ליאור. היה קשה . הרבה רגשות היו מעורבים בתהליך.
היום ליד מיטת
אבי אני שואל את עצמי מה הרגישו ההורים שלי באותו זמן ? איך הרגישה שרה?
האימא של זאבה .
מה מרגישים
הסבים ? חשבתם על זה פעם ? מה עובר על הסבים של הילדים עם הצרכים המיוחדים . איך
זה להיות סבא או סבתא לנכד שונה, אחר , חריג ? נכד שלא כמו כולם ? היום שאני עצמי סבא
לשלוש נכדות מדהימות אני יודע קצת להגיד.
אין לי ספק , גם
הסבים לנכדים עם מוגבלויות חווים משבר , גם הם מרגישים שמשהו אחר שונה קרה .
לא לנכד הזה הם ייחלו . גם הם חושבים למה זה קרה לבן שלנו ? למה זה קרה לבת שלנו ?
למה זה קרה לנו ? למה אנחנו צריכים לראות את הילדים שלנו קורעים תחת העומס הזה ,
העומס הרגשי .העומס הכלכלי,
הלחץ . הסבים עוברים משבר לא קטן ברגע שנולד להם נכד
או נכדה בעלי צרכים מיוחדים.
הסבים והסבתות סובלים
שבעתיים . מצד אחד הם סובלים מלראות
את ליאור הנכד שלהם עם הצרכים המיוחדים והקשיים שלו ומצד שני הם
סובלים מלראות את אותי ואת זאבה נאנקים ,
נאנחים , מתמודדים , משוועים לעזרה . קשה גם להם . הם צריכים לדאוג להוויה של עצמם
, להיות חזקים , לא להישבר , לדאוג לי ולזאבה , לדאוג לליאור. הם מרגישים חלק מאתנו
.לפעמים הם מרגישים חוסר אונים . רוצים לעזור ולא יודעים איך ? הם מרגישים
אחריות .
איך הסבים וסבתות
מתמודדים ? איך הם שומרים על שפיות ומתפקדים בתוך כל המרוץ המטורף ?
הורי הנפלאים
והאימא המקסימה של זאבה - כל אחד עזר ותמך בדרכו שלו.
הורי הלכו
(כמונו) לקבוצת תמיכה שארגנה אלו"ט (העמותה לילדים אוטיסטים.).
הם השתתפו ב- 10 פגישות שנערכו ברמת גן יחד עם
עוד סבים. הם למדו על האוטיזם, הם שיתפו בקבוצה בלחצים בכאבים , הם שאלו
שאלות וקיבלו תשובות. הם התחזקו . הם הבינו טוב יותר מה זה האוטיזם שיש לליאור ,
נכדם השישי.
הורי, הסבים של
ליאור, אחרי שעברו את שלב ההתכחשות - קיבלו את ליאור כמו שהוא . הם היו
מסוגלים לקחת אותו אליהם הביתה , לשחק איתו , להאכיל , אותו , לקלח אותו , הם
הצליחו להכיל את כל ההתנהגויות המוזרות של ליאור . הם עזרו לנו המון ואפשרו לנו
קצת מנוחה ושקט . הם היו מדהימים ( גם היום הם מדהימים ) . נראה כאילו הכל
אפשרי עבורם . הם טיפלו בליאור כאילו היה בנם . אפילו כשהיו בגיל 83 הם לקחו את
ליאור לכמה ימים כדי לאפשר לנו חופשה ומנוחה . ליאור מאד אהב ללכת אליהם . גם היום
הוא אוהב ללכת אליהם . הם סבים מיוחדים מאד . אני מאחל להם אריכות ימים ומודה להם
על מי שהם .
אני אוהב אתכם מאד אבא ואימא
,אין עליכם אתם גדולים מהחיים ! תבורכו.
שרה , האמא של
זאבה הסבתא השנייה של ליאור לא הלכה לקבוצות תמיכה וגם לא יכלה לקחת את ליאור אליה
הביתה. אבל היא עזרה ותמכה בדרכה שלה . עם
הרבה שיחות העצמה וחיזוק ועם הרבה חום ואהבה. תבורכי שרה . אוהבים אותך מאד . את
גדולה מהחיים .!
כן כל סבא וסבתא
מתמודדים גם הם עם העובדה שיש להם נכד מיוחד , שונה. לנו הייתה זכות גדולה להיות
הילדים של שאול דולי שרה ויוסף ז"ל. לליאור וספי האח של ליאור יש זכות גדולה
להיות הנכדים שלהם . מבורכים אנחנו !
תודה אבא, תודה
אמא ! תודה שרה ,תודה יוסף. תודה על כל מה שלי נתתם . תודה .
אוהב אתכם מאד !
אתם
מוזמנים להוקיר ולהודות לסבים . לא לשפוט אף אחד עם הוא עוזר פחות או יותר . זה
מאד אישי וכל אחד לפי דרכו .
טורים נוספים שכתבתי
אתם יכולים לקרוא בקישור : http://anivelior.blogspot.co.il/
עופר היקר, ריגשת כתמיד. ההכלה שלך כלפי ליאור, ההבנה שלך להורייך ומשפחתך בכלל, השיתופים שלך ראויים לכבוד, הערכה והערצה. תודה לך ?!שתדעו בריאות ואושר תמיד.
השבמחקבמסגרת הפעילות שתחל בבית ספרנו בנושא תיקון עולם , שלחו את הקישור הנ"ל.
השבמחקאני קורא את הסיפור האישי של ליאור ושלך ואני נדהם. כמה אמונה, אהבה וחוסן נפשי יש בכם כהורים. עכשיו אני מצפה מאוד לשמוע , לראות את ההצגה המדוברת.